רחבת המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב התמלאה באלפי אנשים שהגיעו להיפרד ממתי כספי, אבל יותר מהכול זו הייתה הצדעה לאדם שהרים את המוזיקה הישראלית לגבהים נדירים.
האווירה הייתה מלאה בכאב אבל גם בגאווה עצומה. גאווה על הזכות שנפלה בחלקה של התרבות הישראלית לגדל יוצר בסדר גודל כזה. כזה שלא רק כתב והלחין שירים, אלא בנה יסודות שלמים שעליהם עומדת המוזיקה הישראלית עד היום.
ברקע התנגנו השירים שלו, אבל הרגעים הכי עוצמתיים הגיעו כשהאמנים עלו בזה אחר זה לבמה וביצעו משיריו. כל ביצוע הרגיש כמו מכתב אהבה אחרון לאדם שהשפיע עליהם מקצועית ואישית. הקהל עמד בדממה, חלק שר יחד, חלק פשוט הקשיב ונשבר מהעוצמה של הרגע.
אחד הרגעים המרגשים ביותר הגיע כשעלתה לבמה ריקי גל. הקשר המוזיקלי והאישי ביניהם הפך לאורך השנים לאחד משיתופי הפעולה הכי אהובים במוזיקה המקומית. הנוכחות שלה שם הרגישה טבעית, כמעט מתבקשת, כמו המשך ישיר לדרך המשותפת שהם בנו יחד.
דרך העבודה המשותפת שלהם נולדו רגעים מוזיקליים שנכנסו להיסטוריה של התרבות הישראלית. החיבור ביניהם סימל יצירה מדויקת, מרגשת ועל זמנית.
לאורך הטקס הורגש כמה אהבה הייתה סביבו. מצד הקהל, מצד האמנים, מצד אנשים שעבדו איתו לאורך השנים. כספי היה יוצר שהשפיע על דורות של מוזיקאים, אבל יותר מזה, הוא נתן השראה לאנשים להאמין שמוזיקה יכולה להיות גם עמוקה, גם חכמה וגם נגישה לכולם.
הקריירה שלו נמשכה כמעט שישה עשורים וכללה מאות יצירות שהפכו לנכסי צאן ברזל. לא במקרה הוא נחשב בעיני רבים לאחד האדריכלים של הצליל הישראלי.
גם ברגעי הפרידה הורגש עד כמה המורשת שלו חיה. המוזיקה שלו ממשיכה להתנגן, להשפיע, לרגש וללוות דורות חדשים של מאזינים ויוצרים.
היום הזה היה כואב, אבל גם מלא אהבה והערכה. תזכורת אדירה למה שמתי כספי נתן לתרבות הישראלית וללב של מדינה שלמה.
