אמש יוצאת האח הגדול, ספיר בורגיל שיתפה בדמעות על הקושי שהיא עוברת מאז החלה לעבוד ברשת בקודי קופון, החבר הטוב ליאל קוצרי ראה שלועגים לה, לא רק עוקבים אלה גם משפיעניות אחרות, ליאל קוצרי ידוע בפה הגדול שלו, הוא לא אדיש או נשאר חייב ופתח על כולן..
הפוסט שספיר כתבה אתמול:
"אתם חושבים שאתם יודעים עלי כמעט הכל – אבל אתם לא
שאני "בלופ" טוב או רע אני עוצרת לכתוב .. כותבת בפתקים כל מה שעולה לי ..זה יכול להיות תחושות, שירים מחשבות ולאחרונה התחלתי לכתוב
את הסיפור שלי .
כנראה משהו בלחזור אחורה ובאותה נשימה
להסתכל על החיים "החדשים שלי" מציף אצלי
המון לראות כמה "התקדמתי" ולהבין שהפחדים כבר לא
הפחדים שהיו אז ..
משהו בלצאת לחופש האמיתי שבי,
רוח התקופה החטופים והמלחמה משפיעה עלי הרבה יותר ממה שחשבתי ובמקום לשדר מציאות ורודה כאן בסטורי אני בוחרת לשתף את החיים האמיתיים !!
מי שבוחר לצטט חצאי אמת שלי,להגיב עלי רע ולחשוב שהוא מכיר אותי ..זה שלו מול בורא עולם
אצלי פה בעולם שלי הוא לא ימצא פינה
מוזמנים להציץ לתוך הנשמה שלי ואולי ככה אוכל
לספר לכם אותי כמו שאני בלי כתבות וציטוטים בלי
חצאי אמת וסיפורים ככה נקי ככה חשוף
אתם עומדים לקרוא סיפור על ילדה, ילדה עם חלומות
גדולים במגירה קטנה היא גדלה בחדר פשוט, כזה שאחרים אולי היו רואים בו מקום מגביל, אבל לה הוא היה יותר מזה הוא היה
ההתחלה. אותו חדר קטן הפך למקום שבו נולדו מחשבות גדולות, שאיפות ענקיות ורצון עז לשנות את העולם, או לפחות לשנות את חייה ואת חיי משפחתה.
אני הבכורה במשפחתי אחות לשלושה אחים יקרים: שניר שגיב וסהר. כל רגע, כל החלטה וכל נשימה שלי היו למענם. כל מהותי הוקדשה
לאנשים היקרים לי ביותר.
שנים על גבי שנים האמנתי שהאושר שלי יימצא רק אם הם יהיו מאושרים כדי להיות שלמה, עליי להעניק להם כל מה שיש בי, גם אם זה אומר להשאיר את עצמי בצד. ההגשמה שלי הייתה ההגשמה שלהם. כך גדלתי, כך חשבתי.
אבל השנה הזו הביאה איתה שינוי. היא לימדה אותי דבר חשוב על עצמי השנה למדתי לבחור בספיר. היום, אני מספרת את סיפור חיי עד לנקודה הזו, בנקודת זמן שבה למדתי להכיר בעצמי כמי שמגיעה לה אהבה עצמית לצד אהבת הסובבים
הספר הזה הוא השתקפות של המסע שלי. שלב אחרי שלב, מיום ליום, עד הרגע שבו נולדתי מחדש. אני בוחרת לשתף אתכם בו לא רק כי הוא שלי, אלא כי כל אחד מאיתנו עשוי למצוא בו חלק מעצמו
אני לא מוכרת את הסיפור הזה בחנויות. כל פרק שייכתב, אעלה אותו כאן, מתוך רצון לשתף ולהתחבר. זה הסיפור שלי. הבחירה שלכם היא לקרוא, לדפדף, או לעצור. והכי .חשוב להבין שזאת אני
אם אני מנסה להחזיר את עצמי אחורה, אל הזמן שבו התודעה מתחילה להיזכר, אני מוצאת את עצמי הולכת להכי רחוק שאפשר. אולי עד לגן הילדים. שם, כבר אז, הרגשתי אחרת. כבר אז הבנתי שאני לא רק "ספיר", אלא מישהי עם אחריות, עם רצון לעזור, לחבק ולראות את מי שנמצא סביבי
כבר בגן הייתי שם, מחפשת כל דרך לחלוק. חלקתי את המשחקים שלי, את הפאזלים, את הפרוסות בצלחת – כל מה שהיה לי הפך למשהו שאפשר לחלק. לא מתוך אילוץ או מתוך רצון להרגיש אהובה. פשוט כי הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. עם השנים, התכונה הזו לא נעלמה: להפך, היא התעצמה איתי, עברה איתי בכל תחנה בחיי, מבית הספר היסודי, דרך החטיבה ועד לתיכון
בכל שלב במסע הזה אתם תגלו רגעים שבהם נתתי מעצמי. אולי יותר ממה שהיה צריך, אולי עד לרגעים שבהם כמעט ולא נשאר לי לעצמי. והסיפור הזה, הוא לא סיפור על הקרבה קורעת או על כאב שמבקש רחמים. להפך, אני שמחה וגאה על כל דבר שהענקתי. כל רגע שבו השקעתי, כל מבט שנתתי למישהו אחר, כל מילה חמה – כולם הם חלק מהדרך שהובילה אותי להיות האדם שאני היום
אבל מה שאני באמת רוצה לשתף הוא לא רק על החשיבות בנתינה, אלא על המקום שבו למדתי שגם לנתינה יש גבולות. איפה עובר הקו שבו אנחנו נדרשים לבחור גם בעצמנו? כמה זה בסדר להעניק, ומתי נכון לשים גבול ולהגיד "עד כאן"? זה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי שהנתינה היא מתנה, אבל שגם היא זקוקה לאיזון
עד לפה להיות לוקחת זמן לנקות את הראש"
