הרגע שכל עולם הבידור חיכה לו הגיע. ה EBU הודיע רשמית שישראל לא מודחת מהאירוויזיון. בעוד מעריצים בארץ נשמו לרווחה, דנה אינטרנשיונל, אחת הדמויות הישראליות המזוהות ביותר עם התחרות, הגיבה באופן מורכב. כן, היא שמחה שהמקום הטבעי של ישראל נשמר, אבל שמחתה מהולה בכאב על פרישתן המפתיעה של הולנד, ספרד, אירלנד וסלובניה.
בתגובתה דנה נשמעה כמו מי שמרגישה את הדופק של אירוויזיון מבפנים. היא כתבה בכנות על ההלם מההחלטות של המדינות השונות, על תחושת האבסורד שבשנה שבה ישראל דווקא לא מודחת, חלק מאירופה בוחר להתרחק. תחרות שנחשבה במשך שנים לבית לכל מה שפתוח, צבעוני, קווירי ומחבק, הופכת לפתע לזירה שהתודעה הפוליטית גולשת אליה.
דנה שואלת את השאלות הכואבות שהרבה מפחדים לנסח. איך הגענו למצב שמדינות שהריעו לנו בכל במה מתחילות לראות בנו מוקד למחלוקת. איך ייתכן שהבמה של מוזיקה ובידור הפכה למקום שבו ישראליות כבר לא מתקבלת באותה קלות. היא מזכירה שהעולם כבר לא רואה רק את תל אביב הליברלית והפתוחה, לא את ההייטק ולא את הסצנה המוזיקלית. משהו בתודעה העולמית השתנה, ואי אפשר לברוח מזה.
בתוך הכאב הזה יש משהו מאוד דנאי. היא לא מתכחשת למציאות ולא מתייפייפת, אבל גם לא מאבדת תקווה. היא מזכירה את הבמות שבהן הופיעה בכל העולם, את הדרך שבה הציגה את ישראל כמדינה מלאה חופש, יצירה ואור. היא מדברת על העשייה שלה בתחום ההסברה התרבותית ועל הרצון לשנות את הזווית שדרכה העולם מסתכל עלינו.
היא מפנה זרקור גם פנימה. מי שרוצה מציאות של עימות מתמשך וקו פוליטי קיצוני חייב להבין שזה בא עם מחיר. מי שרוצה שישראל תחזור להיות אהובה ומוערכת צריך להשמיע קול. ודנה מבקשת להתחיל דווקא כאן, באירוויזיון. לשלוח נציג או נציגה שיזכירו לעולם שישראל יודעת לעשות פופ שמח, צבעוני, אופטימי. שיר שיחזיר את הקסם, את החיוך ואת הסיבה לחגיגה.
בסיום היא כותבת שהפוסט הבא יהיה באנגלית בתקווה שגם האירופאים יקראו. זו דנה במיטבה. חדה, כואבת, אוהבת. ובעיקר כזו שהקול שלה מצליח לגעת גם כשנדמה שהעולם מתרחק.
