משה פרץ כבר מזמן לא צריך להוכיח שהוא יודע לייצר להיטים. אחרי שני עשורים של קריירה, הוא יכול היה בקלות להישען על נוסחאות בטוחות. אבל דווקא כשהוא בוחר לסטות הצידה ולשחק עם החוקים יוצא ממנו משהו מעניין באמת.
"גומי נחשים", הסינגל החדש שלו, נשמע כמו משהו שצמח מתוך רגע ספונטני, וככה בדיוק גם נולד: מתוך הופעה, מבלי לתכנן. פרץ זרק שורת אלתור, הקהל נדלק, והקטע הפך לרפליקה שחוזרת בכל ערב. עכשיו, הוא מקבל גרסה רשמית עם ביט מדויק, עיבוד קצבי וטקסט שלא לוקח את עצמו ברצינות, וטוב שכך.
הפתיחה, שכולה קריצה לעידן הקסטות ולמציאות שבה פופ ומזרחית כבר מזמן מתערבבים בלי חומות, לא משאירה מקום לספק:
"חי כמו מלך הקסטות במחלקת עסקים / מערבב את הקולגות וודקה גומי נחשים".
יש כאן שיר שמבין את עצמו. הוא לא מתיימר להיות עמוק, לא מנסה לרגש אבל הוא כן תופס את הרגע, עם פלואו שמזכיר ראפ מזרחי בגרסה קלילה, ואווירה של לילה פתוח שיכול להיגמר בכל מקום.
במובן מסוים, זו המשבצת הכי פחות צפויה שפרץ בחר לעצמו בשנים האחרונות בלי פזמון גראנדיוזי, בלי דרמה. שיר קצר, ממזרי, וכזה שאפשר לדמיין מתנגן בווליום גבוה באוטו או בבקבוק של שישי בצהריים.
וגם אם לא כולם יתחברו לסגנון או לשם של השיר, "גומי נחשים" מוכיח דבר אחד ברור: פרץ לא מפחד לשחק. וזה, אולי, בדיוק הסוד שלו.
