אחרי ששי המבר כבשה מדינה שלמה בפעם השנייה עם שירה "פעם את לילה" שהפך להמנון מלחמה, לאחר השקת אלבומה השני "כל החלומות" בשנה החולפת, העיבוד הבלתי נשכח ל-"החיטה צומחת שוב" ששוחרר עם פרוץ המלחמה כשיר תקווה להחזרת כל החטופים הביתה, "בגלמה וכינור" שכתבה והלחינה עם דודו טסה ויצא לאחרונה כסינגל נוסף מתוך האלבום השלישי והשיר "בינג' ודיכאון" שכתבה יחד עם רביד פלוטניק, עם שני תפקידים ראשיים בתיאטרון הארצי ואחרי סיבוב הופעות ברחבי הארץ – משיקה המבר את אלבומה השלישי והחדש "עוד יום במזרח התיכון", בהפקתו של ניר מימון הגאון והשותף הבלתי נפרד ליצירותיה בשנים האחרונות אשר מצליח לשלב את הכתיבה הייחודית של המבר, כזו שנשענת על המקורות ומתכתבת איתם לתוך הפקה מודרנית, עכשווית ובינלאומית שצובעת את האלבום בסאונד שטרם שמענו.
דרך האלבום שי מספרת סיפור אישי, מצמרר ועוצמתי. סיפור של עם שלם, סיפור של מדינה. על האנשים והנשים.
בדרכה הכל-כך מיוחדת שי לוקחת אותנו למסע מלא בדימויים, עשיר במילים, צוללת ללחנים מהפנטים, תוך מסע מפואר וכואב, על אהבה ומלחמה. ברגעים שכבר לא נותר מקום לחלום ולנשום ולא נותרו כוחות לקום וליפול, היא אוספת סביבה קרוב את ההשראות וההשפעות הישראליות הגדולות שלה – מדליה רביקוביץ, מאיר אריאל, יהודה עמיחי ועד שלמה ארצי… פורטת את ההיסטוריה שלנו מ40 שנה במדבר, לים סוף הנקרע, למחנות ההשמדה ולתקומה. המבר לוקחת אותנו לעוד יום במזרח התיכון: לבית הריק, לממ"ד באופקים, לכבישים הריקים, לילדים של בארי, למלחמת העולם השלישית. היא מכניסה אותנו לעולמה המשתקף דרך המסכים, עולם של מלחמות דרקונים, חיילים בסלון, על מדים -אל מול החיכיון המתמשך והאינסופי לאהובה שנמצא בעזה חודשים ארוכים.
עם המון תקווה בעברית שמחר נהיה מדבר והחיטה תצמח שוב.
שי המבר
"כשהתחלתי לכתוב את האלבום הזה המלחמה הזאת לא הייתה. פעם הייתי אדם אחד ואחריה הפכתי לאדם אחר. כולנו. בין אם נרצה ובין אם לא ובין אם אנחנו מבינים את זה או לא. אני עד עכשיו לא באמת מבינה עד הסוף מה אני היום שלא הייתי אז. אבל אני יודעת באיזה נקודה בתוך הנפש שלי שיום אחד הנקודות האלה יתחברו.
והאלבום הזה יוכל לעזור לי לחבר אותן.
עוד יום במזרח התיכון.
הרוב המוחלט של השירים באלבום הזה נכתבו לתוך המלחמה. שירים שנכתבו לפני זזו הצידה, שירים חדשים תפסו את מקומם. קצת כמו שאני בעצמי זזתי הצידה ואני האחרת נמצאת עכשיו במקום שהייתי. בהתחלה פחדתי שאני לא אמצא את המילים יותר אף פעם. שהעברית שלי לא תוכל לעמוד מול המציאות האכזרית הזאת ולא תוכל לתת שמות למקומות שאף פעם לא הגעתי אליהם בנפש. כי פחד הפך להיות פ ח ד. מוות הפך להיות מ ו ו ת, ואהבה הפכה להיות א ה ב ה !
בהתחלה איבדתי את העברית, אבל כשהיא חזרה אלי היא חזרה בבת אחת והעניקה לנשמה שלי את הדבר היחידי שעוזר לי להתמודד מול המציאות- מילים. בשביעי לאוקטובר הגבר שלי לקח תיק זרק לתוכו כמה גרביים ותחתונים ויצא למילואים. בום. פתאום האדם שאני הפכה להיות חיה. כל הרגשות הם הישרדות, וכל האהבה היא דאגה מהסוג שמרגישים ברחם, והכעס הוא זעם, והשנאה היא איבה, והבכי כמו מים ואין שינה ואין שניה אחת של שקט בתוך הראש. אני זוכרת שבלילה של השביעי פרסמתי בפייסבוק שאני מחפשת להתנדב בכל דבר, שאני יכולה: לשטוף כלים בבסיסים, לטפל בילדים במלונות, לבשל. מורה מהתיכון שלי ראה את הפוסט שלי וכתב לי בוואטאפ: את לא מבינה שהדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה לשיר? עד אותו רגע זה הרגיש לי כמו פסגת המותרות, להציע אותי לשיר. מי בכלל ירצה מוסיקה? מהר מאוד התבדיתי. עוד באותו לילה לקחתי גיטרה והופעתי בשני מלונות של מפונים. אני זוכרת את הפער בין הדלת המסתובבת בכניסה למלון המהודר, ואת הילדים משחקים קלפים על הרצפה בלובי לצד ערמות של תרומות של אוכל ובגדים ונעליים. מאותו רגע לקחתי גיטרה ושרתי איפה שרק נתנו לי. הרפרטואר היה לבקשת הקהל ולא פעם שרתי שיר אחד שלי וארבעה של אחרים. תשירי שלמה ארצי- שרה. תשירי יובל דיין-שרה. העיקר להרגיש שאני עושה משהו. פעם מפונים, פעם פצועים, פעם ילדים ופעם חיילים. אני זוכרת שבאחד המלונות הילדים ביקשו שאשיר את יונתן וישבנו במעגל וכשהם שרו איתי צחקנו ביחד מהקטע עם הסוודר וחשבתי שעכשיו אנחנו צריכים שירים שנותנים שמחה. זמן קצר אחרכ פעם את לילה הפך להיות אחד מהשירים שהכי מזוהים עם המלחמה והבנתי שגם לשירים מהסוג שלי יש את המקום שלהם לתת את מה שהם צריכים לתת. חשבתי שאולי השירים שלי יכולים לתת קצת תקווה.
פעם מישהי אמרה לי שמה שיפה בשירים שלי שתמיד הם מתחילים עצוב ונגמרים שמח. כשאני מסתכלת על האלבום הזה אני מרגישה שקרה לי משהו אחר. ואני לא יודעת אם כל שיר פה הוא שיר של תקווה. אני גם לא יודעת לומר עד הסוף באמת מה התפקיד של המוסיקה שיוצאת בתקופה הזאת. אני בעצמי עוד מתקשה לחזור להאזין כמו פעם. נעה בין הרצון להרגיש הכל ללא להרגיש כלום. אז אני לא יודעת מה האלבום הזה יעשה לכם עכשיו. אני לא תמיד בטוחה שיש מי שרוצה לשמוע את הכאב הזה מדבר כשהכל עוד ככ פצוע. אני כן יודעת להגיד ששמתי בו את כל הכאב והפצע והאהבה והשבר והאתמול, ולצידו גם את התקווה והתקומה והיופי והמחר. אני יודעת שיש לו את הזמן שלו. אני יודעת שכשכתבתי אותו כתבתי מהבדידות ומהאהבה ומהפחד הקיומי על האיש שאני הכי אוהבת בעולם, שבעצת הפסיכולוגית שלימדה אותי להחליף מחשבות רעות בטובות, בניתי בורד בפינטרסט של שמלות כלה שהייתי נכנסת אליו כל פעם שקפצה לי לראש חרדת חיים. אני יודעת שעכשיו אנחנו נשואים. (מניפסטינג וחמסה חמסה חמסה) וזה מרגש אותי לדעת שיש תנועה לחיים.
אני רוצה שתקשיבו לו כמו שמקשיבים לאלבום. מהשיר הראשון ועד השלוש עשרה(שנכתב ממש חודש לפני יציאת האלבום הזה ונכנס אליו בפזיזות שהיא אני)
תמר חברה שלי אמרה לי שהאלבום הזה הוא מכתב האהבה הכי יפה בעולם. ואני רוצה לבחור להסתכל עליו ככה.
עוד אנסח פוסט של תודה לכל הנוגעים בדבר אבל אני רוצה לשים פה תודה ענקית לניר מימון שהוא השותף הכי בכיר שלי . זה לא היה נשמע ככה בלעדיך.
ללי פרטי שמנהלת ומובילה אותי באמונה ושנותנת לי לעשות מה שאני פאקינג רוצה.
תודה לדודו טסה רביד פלוטניק ניר מימון ועילי אשדות על כשרונם ביצירת השירים איתי.
לאהובי ההשראה הלב והגב שלי.
להורים ולמשפחה שלי שהם כל עולמי.
לאלוהים על בכי ועל שפע
ולכם שאתם בוחרים להקשיב לי
תודה
אני אוהבת אתכם.
הופעה קרובה: 21.2 – זאפה הרצליה | שישי צהריים
